בג"ץ בהרכב תשעה שופטים דחה עתירה שביקשה לפסול חוק שפוטר חרדים בגילאי תיכון מלימודי הליבה. המשמעות: הישיבות הקטנות ימשיכו ללמוד לימודי קודש בלבד ויתוקצבו כרגיל.

חוק זה מקנה פטור מ"לימודי הליבה" למוסדות חינוך חרדיים שלומדים בהם תלמידי כיתות ט' עד י"ב – מוסדות לימוד המכונים "ישיבות קטנות". בהתאם לחוק, מוסדות אלה יהיו פטורים מלימודי הליבה, ועם זאת יתוקצבו בשיעור של 60% מתקצוב של תלמידים הלומדים במוסדות חינוך על-יסודיים במסלול לימודים עיוני.

העתירה הוגשה ע"י שר החינוך לשעבר, אמנון רובינשטיין, ואחרים בטענה כי החוק אינו חוקתי, שכן הפטור מלימודי הליבה פוגע ביכולת ההשתלבות של תלמידים חרדיים בחברה ובשוק העבודה, ועל כן, פוגע בזכויותיהם החוקתיות לכבוד האדם ולחופש העיסוק.

פסק הדין ניתן בהרכב תשעה שופטים בראשות נשיא ביהמ"ש העליון גרוניס והוא משתרע על פני 182 עמודים.

פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי משפט" שייצג את החרדים בעתירה אמר בתגובה: "אנו שמחים שבית המשפט קיבל את עמדתנו ולפיה לימודי ליבה, שאנו רואים בהם דבר מבורך כשלעצמו, צריכים להילמד מתוך בחירה ורצון ולא בכפיה, מכוח חוק. בחברה החרדית חל בשנים האחרונות שינוי מבורך ורבים מבניה ובנותיה פונים, לאחר שלמדו שנים רבות בישיבות ובסמינרים, ללימודים אקדמיים. הניסיון לכפות עליהם לימודי ליבה עלול לעצור מגמה מבורכת זו ולהביא לתוצאה הפוכה".

מתוך פסק הדין:
לצד מוסדות החינוך המוכרים-רשמיים מכיר החוק במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, אלא שגם לגביהם מתקיים פיקוח ממשלתי באשר לתוכנית הלימודים המתקיימת בהם. סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי קובע כי השר מוסמך לקבוע בתקנות "סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט". בתקנות חינוך ממלכתי )מוסדות מוכרים(, התשי"ד- 1953 נקבע כי על מוסד מוכר ללמד %75 מתוכנית היסוד של מוסד חינוך רשמי, ובהתאם נקבע כי מוסד כזה יתוקצב בגובה %65%-75 מתקציבי שעות הלימוד של מוסד חינוך רשמי דומה. עוד נדרש כי הלימודים הנוספים על תוכנית היסוד יאושרו על ידי השר. תוכנית היסוד אינה מפורטת בתקנות ומוגדרת כ"מספר השעות לפי המקצועות שהן חובה על כל מוסד חינוך". באשר למוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים המשתייכים לאחת משתי רשתות החינוך החרדי – מרכז החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני – לגביהם נקבעה הוראה ייחודית בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, לפיה מוסדות אלו יתוקצבו באופן מלא בדומה למוסד חינוך רשמי. עם זאת, ככל שיבחרו ללמד רק חלק מתוכנית הליבה) כשהמינימום עומד על %75 ממנה (הרי שנפסק כי הם יתוקצבו בהתאם )בג"ץ 10808/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שרת החינוך והתרבות )11.7.06((. יצוין כי בעקבות החוק מושא העתירה משתייכים לקטגוריה זו מוסדות החינוך היסודי החרדיים, בעוד שהחוק חל על החינוך העל-יסודי החרדי, בו נתמקד בהמשך הדברים.

העתירה שלפנינו הוגשה בלא תשתית עובדתית מספיקה. טענתם של העותרים היא כי מתן הפטור מתוכנית הליבה לישיבות קטנות, בכיתות ט' עד י"ב, אינו חוקתי.
אולם, העותרים לא הציגו בפנינו תוכנית זו כדי שנוכל לקבוע, כי אכן בהיעדרה נפגעות זכויות חוקתיות של תלמידים בכיתות אלו. הסתבר, כי ככל הנראה אין כיום תוכנית יסוד לכיתות י' עד י"ב. די בכך כדי לקבוע כי העותרים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח פגיעה בזכות חוקתית.
מעבר לכך, עמדתי על מאפייניה המיוחדים של עתירה זו, אשר גם בגינם יש לדחות את העתירה. מדובר בעתירה חריגה, שבה מבקש צד שלישי כי נחייב את
המדינה לנהוג בפטרנליזם כלפי אחר. אף שייתכן, כי דרישה מן המדינה לנהוג בפטרנליזם כלפי צד שלישי עשויה להתקבל במקרים קיצוניים, מובן שענייננו אינו נמנה עליהם. מאפיין ייחודי נוסף של העתירה הוא, כי לאמיתו של דבר, זו עתירה המבקשת לקדם אינטרס ציבורי רחב, במחיר של פגיעה בזכויות )שייתכן שהן חוקתיות( של אחרים. ספק רב אם מצב דברים זה מצדיק בחינה חוקתית של החוק מושא העתירה. בנוסף, מדובר בעתירה שבה מבוקש כי נחייב את המחוקק להגן על זכות חיובית, וכפי שעמדתי על כך בפירוט, במצב דברים זה נדרש ריסון שיפוטי רב מצד בית המשפט.

לבסוף, עמדתי על כך כי בעתירה דנא לא עמדו העותרים בנטל )המוטל על כתפיהם( להוכיח פגיעה בזכות חוקתית. ראשית, קיים קושי רב להגדיר את היקפה של הזכות החוקתית בהתבסס על הוראות בדין ברמה תת-חוקתית, קרי, היקף חינוך החובה ולימודי הליבה הקיים כיום. שנית, פירטתי את עמדתי שלפיה הניתוח החוקתי בענייננו מתמקד בשלב הראשון של הבחינה החוקתית של חוק, הוא היקף הזכות החוקתית.